חשיפה לצפון

לוחמי המילואים חזרו אחרי שנים לדרום לבנון עם מוטיבציה רבה. כשהגיעו, גילו כי החיזבאללה הוא לא מה שהיה בעבר.

מאת: אלעד ארדן

מרכז הכפר הלבנוני עייתא א-שעב, מתבצרת מחלקה של חטיבת המילואים כרמלי. מפקד הכוח מורה על מסדר כוננות ומתחיל לבדוק את המחסניות של פקודיו. הדירה השקטה מזכירה לו במקצת את הדירה ששכר באחרונה עם אשתו הטרייה בלב חדרה, מלבד הפרחים הנבולים באגרטל שעל השולחן, ואבק הפיצוצים שחדר לדירה. החשש מירי של טיל נ"ט לעבר הדירה, משאיר את החיילים עם אפוד וקסדה, צמודים לקירות הבית הפנימיים. עכשיו הם נחים, מחכים ללילה ולפקודות החדשות. המסע אל הכפר בלילה האחרון היה לא פשוט. בדרום לבנון יש עליות וירידות, מישורים אין. "אנחנו במלחמה אמיתית", הם אומרים, "ועם כמה שקשה לעכל את זה, אין לנו דרך אחרת".

ימים ארוכים בכפר

"עייתא א-שעב הוא המוקד המרכזי של חיזבאללה באזור הזה, והוא אחד היעדים המרכזיים של צה"ל בלחימה כרגע", מכריז מפקד חטיבת המילואים כרמלי, אל"ם אילן אטיאס. "אין ספק שמדובר ביעד עיקש, ואנחנו עדים ללחימה קשה מאוד שמתנהלת בו בימים האחרונים".
הקרבות במקום החלו כבר בשבוע שעבר, כאשר כוח של גדוד 101 מחטיבת הצנחנים התמקם בבתים בפאתי הכפר. בקרב ההוא נפלו שני לוחמים. בינתיים, הספיקו אנשי המילואים לתפוס את העמדות של לוחמי הצנחנים בכפר, ולאפשר להם לכבוש את היעדים הבאים.
במהלך היום נמנעים הכוחות מפעילות גלויה בכפר, בעיקר בשל איום טילי הנ"ט, שמוזכרים כאן כ"נשק האישי של החיזבלונים". "אנשי מילואים הם אנשים חושבים, ואולי בניגוד לחיילים בסדיר יש לנו השגות, מחלוקות, ולפעמים גם שאלות קשות לדרגים שמעלינו", מבקש להסביר אחד מחיילי החטיבה, ערב כניסתו לתוך הכפר. "האם השהייה בבתים לאורך שעות היום, כאשר סכנת ירי הנ"ט לתוך הבתים קיימת כל הזמן, זו השיטה הנכונה?", הוא זורק לחלל האוויר ולא מחכה לתשובה.
מפקדת החטיבה התמקמה באחד ממוצבי צה"ל הצפוניים לאורך הקו הכחול. בין קירות הבטון האפורים, המשמשים דרך קבע את חיילי גדוד חרב הפועלים במקום בשגרה, מתרחשת המולה גדולה. בתוך חדר הפיקוד החטיבתי, בין המפות, הקריאות בקשר והתדרוכים הבלתי פוסקים, מגלים מפקדי החטיבה את התחושות והשאלות שמקננות בראשם.
"כאן אנחנו מתחת לפצמ"רים ובבית שלי אני מתחת לקטיושות, אז ברור שכאן אני מרגיש יותר טוב, כי כאן יש לי השפעה על המצב, ואני לא יושב חסר אונים בממ"ד", מספר דימה, קצין מבצעים בחטיבה, שהשאיר מאחוריו בבית שני ילדים ואישה בהיריון. "הניצחון הצבאי לא יכריע את חיזבאללה, כי בסוף תמיד יישאר מחבל עם טיל במקום כלשהו. אנחנו צריכים לתת לעם שלנו את השקט בכך שניצור את התנאים הטובים כדי שהמדינאים יוכלו לעבוד", הוא אומר בכובד ראש, ואז נרפה לפתע ומוסיף כי "המחשבה שלא יוצאת לי מהראש היא שיום אחד הילדים שלי יכולים למצוא את עצמם נלחמים כאן, בדיוק באותו המקום. אני רוצה לקוות שהיום אני נלחם את המלחמות שלהם, ושהם יוכלו לחיות בשקט מחר".

בבית המופגז

כמה שעות לאחר מכן נפגע אחד הכוחות מירי נ"ט. חייל צה"ל נהרג ושלושה חיילים נוספים נפצעו. איום הנ"ט גובה קורבנות נוספים. על חדר הפיקוד נופלת אווירה קשה, הדיווחים המצטברים בחפ"ק מצביעים על תמונת קרב מורכב המתחולל רק קילומטרים ספורים צפונה. "ככה זה", אומר אחד החיילים, "ברגע אחד אתה יכול להציל חיים, וברגע אחר לאבד חבר. חייל בא למילואים ונהרג, זו מלחמה".

באותו הלילה, שעות לאחר שהירי חדל, נשפך אור על מעללי הקרבות, עם חזרת הלוחמים לשטח ישראל. "כשהטיל הראשון פגע עמדתי בחוץ וחיפיתי על הדלת החיצונית. אחרי הפגיעה רצתי פנימה והתחלתי לצעוק בשמות של כולם", מספר אחד הלוחמים ששהו בבניין המופגז, סגן שחר עוז. "ירו עלינו במשך חצי שעה. כל הבית שהיינו בו התמלא אש ועשן, ולא יכולתי להיכנס לחדר שבו היו הפצועים, דבר שקשה לי איתו מאוד עכשיו", הוא לוחש.
עם עלות השחר מתכנסים החיילים שנותרו ערים במוצב באותו הזמן, מבקשים לשמוע את הסיפור לפרטי פרטים. "הלחימה כאן שונה מהלחימה בעזה, מהלחימה באיו"ש וגם מהלחימה בלבנון של פעם", הוא מסביר. "החיזבאללה השתפר. זה סוג חדש של לחימה".
גם המפקדים ששהו בשטח הכפר במהלך הקרב מתארים מציאות דומה. "הבית והשדה הסמוך לו התחילו לבעור", מתאר סגן מפקד החטיבה, סא"ל (מיל') הושע פרידמן, לחבריו הקצינים בחדר הפיקוד, "מפצמ"רים אותך כל הזמן, יורים עליך בנק"ל ובטילים". עיניו העייפות של סא"ל פרידמן מתמלאות ברק בעוד הוא מגולל את אירועי הלחימה. סיפורי הקרבות, כך נראה, מפיחים בו רוח חדשה של ערנות, על אף שלא זכה למנוחה שעות רבות. "החתירה של אנשים למגע הייתה מדהימה. אנשים רצו קילומטר וחצי כדי להגיע למקום התרחשות הקרב. זה היה יום קשה מאוד אבל גם מעודד. העמידה האיתנה וחילוץ הפצועים תחת האש היו רגעים של גבורה עזה", הוא מסכם.

"בסופו של דבר זה התפקיד שלנו, כחי"רניקים, לעשות את העבודה השחורה", מוסיף סגן עוז, "למרות הסכנה, ולמרות הפחד, צריך לעבור בית-בית, לא תותחנים, ולא שריון ולא חיל אוויר, ככה, בדרך 'הישנה והטובה'", הוא מסכם.

לילה נוסף

בינתיים, לילה נוסף יורד על גבול הצפון. מתוך המוצב יוצאים אנשי המילואים לגיחות קצרות ומתבודדים עם המכשירים הסלולריים. "הכל בסדר", הם אומרים לאישה בבית, ומהר מאוד חותמים את השיחה, "אני חייב ללכת". ככל שהשעות חולפות, מתגלה המראה המוכר, קבוצות-קבוצות, הם יושבים מסביב לפק"ל הקפה, מדברים על החיים, מחליפים חוויות ורשמים. "מעולם לא גויסתי בצו שמונה, ובתור חייל מילואים ציפיתי כל חיי שכאשר רגע האמת יגיע, הצבא ייערך כדי לקלוט אותי", אומר אחד. "לפני שעליתי לכאן, הסתובבתי בנתניה וראיתי איך כל התיירים הצרפתים יושבים במסעדה, שותים בירה וצופים בשידורים מהצפון כאילו היה מדובר במונדיאל", מספר שני. כך עוברים הלילות, ההמתנה שבין משימה אחת לאחרת. אם שני יהודים מחזיקים בשלוש דעות, הרי שדיון של חמישה אנשי מילואים מזכיר את מליאת הכנסת.
שני חיילים מתבודדים בצד עם גיטרה, שרים בציבור. השיר הנפוץ ביותר במוצב הוא שיר של להקת בית הבובות. אף אחד לא בטוח איך קוראים לו, או זוכר את כל המילים, אך שורה אחת נשמעת שוב ושוב: "לא מפחד". לפעמים גם מדברים על מה שהיה בקרב. "הוטל עלינו לבצע חילוץ של שני חיילים, אז עלינו על הכלים ונכנסו לתוך הכפר", סיפר שריד סלע, אחד מחיילי צוות החילוץ. "בתוך שניות נפתחה עלינו אש תופת. אתה מנסה לנסוע בסמוך למחסה, במקומות שבהם תהיה מוגן יותר, ותחטוף פחות אש, אבל אתה כבר מגיע למצב שאתה לא יודע אם הבומים שאתה שומע זה ארטילריה שלנו או טילי נ"ט של החיזבאללה. אתה אומר 'שמע ישראל', ובתוך עצמך אתה אומר ש'לא משנה מי יורה, רק לא להיפגע'. זה דברים שהייתי בטוח שכשאני יוצא לאזרחות סיימתי איתם. אני עדיין לא מעכל שאנחנו עוברים את כל זה שוב".

המח"ט יורד לשטח

הלחימה בעייתא א-שעב מקבלת תפנית. מפקד החטיבה מחליט לנטוש את עמדתו הבצורה בחפ"ק הממוגן ולרדת לשטח. בניגוד לסיפורי גבורה העושים את דרכם לכותרות העיתונים, מאמין אל"ם אילן אטיאס שהצטרפות המפקד הבכיר לפקודיו בשטח לא נועדה כדי להרים את המורל, אלא למטרות אחרות. "זו תמיד דילמה גדולה, כי כשאתה בחדר הפיקוד ולא בשטח, התמונה שאתה מקבל היא התמונה הרחבה ביותר", הוא מסביר את עמדתו. "אני מאמין שמח"ט צריך להיכנס לשטח רק בנקודה הכרחית, שבה הוא יכול להשפיע על הקרב ולגרום למפנה בפעולה שהסתבכה יותר מהצפוי".

המציאות החדשה בדרום לבנון, היא מציאות שבה אלפי חיילים שוהים בכל רגע נתון מחוץ לגבולות המדינה, ועשרות מבצעים מתרחשים בו-בזמן. כל אלו, מבלי לקחת בחשבון את ירי התותחים וההפצצות מהאוויר ומהים המתחדשים מדי כמה שעות. "בתוך הגזרה של החטיבה פועלים כוחות נוספים, אם זה גדוד סדיר של הצנחנים שפועל באזור, פריצות הצירים שנעשות על-ידי גדוד ההנדסה, וגם פעולות של כוחות מיוחדים. בכל הסביבה הזאת אנחנו שולטים על כל מה שקורה".

ביום שקדם לכניסת המח"ט לגזרה נמנע מקרה של ירי דו-צדדי. תצפית צה"לית זיהתה חוליה שנעה על הר באזור, ורק לאחר בירורים חוזרים ונשנים התברר כי לא מדובר במחבלי חיזבאללה, זאת לאחר שמתן פקודת הירי כבר ריחפה באוויר. "עדיף לפספס חוליה של חיזבאללה מאשר להיכנס לדו"ץ", הכריז אז המח"ט מול כל הנוכחים בחדר השליטה.

הירידה לקו הגבול מתבצעת בג'יפים. משם התנועה פנימה היא כבר רגלית. הקרקע הבוערת שבה התקדמו המח"ט וצוותו מאות מטרים לתוך שטח לבנון, היא תוצאה של טיל נ"ט נוסף שנורה לעבר הכוח. הסכנה מוחשית וזועקת מכל שיח, בניין או מחסה באזור. תוך כדי הליכה, אין הרבה זמן למחשבות, מספרים החיילים בכוח האבטחה של המח"ט, בעיקר משתדלים לסרוק את כל השטח, שוב ושוב. "כשאתה יושב בחפ"ק אתה לפעמים שוקע במחשבות, 'מה אני הייתי עושה אם אני הייתי מוביל את הכוח'", מספר אל"ם אטיאס. לפני שבע שנים, כשצה"ל עוד שהה דרך קבע בלבנון, נפצע אטיאס בעת פעילות מבצעית. הוא פורס את זרועו הימנית ומגלה צלקת קשה, החותם שהשאיר ביקורו הקודם בארץ החיזבאללה על גופו. "לי כבר יש זיכרונות מלבנון", הוא מוסיף בקול ענות חלושה.
"ידענו שמחבלי חיזבאללה מחזיקים בטילים נגד טנקים, אבל אני לא חושב שמישהו צפה שהם יעשו בהם שימוש כזה", מסביר אל"ם אטיאס יממה מאוחר יותר, לאחר שסיים את חיתוך המצב בחדר הפיקוד. "זה למעשה ארגון טרור שמחזיק באמל"ח של צבא", הוא מוסיף.
במפקדת החטיבה מבקשים ליצור שינוי בדפוס הלחימה, ולהעביר את היוזמה לידי צה"ל, גם בשעות היום. "החיזבאללה התכונן לקרב הזה, והפך את עיתה א-שייב למבצר שבו יש עשרות חוליות מחבלים שפועלות בעצמאיות", טוען אל"ם אטיאס, "אך למרות זאת אנחנו נכריע אותו. מילואימניקים זה עם של גיבורים, תרשום את זה".